העבירה המיוחסת לנאשמות היא אי מניעת עישוןבמקום ציבורי, עבירה לפי סעיף 2א'(א) לחוק יחד עם סעיף 4ב' לחוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים תשמ"ג-1983.
אין מחלוקת בין הצדדים כי נאשמת מספר 1 מחזיקה בפאב בשם אשמורת הנמצא בשדרות רוטשילד 10 ת"א וכי נאשמות 2 ו-3 הן בעלות המקום בזמן הרלוונטי לכתב האישום.
הנאשמות כפרו באשמה המיוחסת להן.
מטעם התביעה העיד מר [...]. על פי עדותו ביום המפורט בכתב האישום בשעות הערב בפאב הנמצא בשדרות רוטשילד 10 בת"א, עישנו במקום. המקום היה אפוף עשן, תחתיות בירה שימשו מאפרות ולא היתה מניעת העישון במקום. הוא פנה במקום לאחרית ונענה בזלזול לדבריו ואף איש מצוות המקום לא דרש בפועל את הפסקת העישון במקום.
מטעם הנאשמים העידו הנאשמות 2 ו-3. הנאשמת מספר 2 בעדותה אמרה כי לא היתה במקום בתאריך המפורט בכתב האישום. העידה כי בהתאם לידוע לה קיימים שלטים במקום האוסרים עישון וכי בדרך כלל מנהלי המקום נאלצים להתמודד עם מעשנים וכשלא מצליחים, קוראים לפקחים.
הנאשמת מספר 3 מבעלי המקום כאמור, נכחה באירוע המפורט בכתב האישום. על פי טענתה, ביקשה מהלקוחות שיפסיקו לעשן. לדבריה המקום נפתח בסמוך לשעה 23:30 ובהתקרב חצות הלילה, התמלא המקום באנשים שעישנו במקום. היא ראתה את עד התביעה במקום, לפני כן לא ראתה אותו. לדבריה, אין מאפרות במקום. עוד אמרה כי בעלות המקום מעשנות בעסק רק כשהוא לא פעיל.
החוק בסעיף הרלוונטי קובע כי המחזיק של מקום ציבורי חייב לפקח ולעשות ככל שניתן למניעת עבירות מפורטות בסעיף 1 לאותו חוק, דהיינו מניעת העישון וזאת בתחום המקום הציבורי שבהחזקתו. אין ספק כי פאב מהווה מקום ציבורי. אין גם ספק כי נאשמות 2 ו-3 הן המחזיקות של המקום הציבורי הזה. הסעיף בחוק גם קובע כי על המחזיקים במקום להוכיח לבית המשפט כי עשו את המפורט בחוק ואם עשו זאת, הרי מילאו אחר הוראות החוק הקובע שעשו כל שניתן לעשות כדי למנוע את העישון. בין היתר קובע החוק כי על המחזיקים לפנות לאדם המעשן לחדול מכך ולנקוט באמצעים סבירים למניעת העבירה. על המחזיקים גם להוכיח כי התלוננו לעניין זה בפני המפקח ועשו כל מאמץ סביר כדי למנוע את העישון באותו מקום.
עד התביעה אשר העיד בבית המשפט תיאר באופן ברור את האירוע אשר היה באותו ערב במקום. אני נותן אמון מלא בעדותו כי המקום היה אפוף בעשן. מכאן, אני למד כי תחילת העישון היתה עוד לפני הגעתו של עד התביעה למקום. לא שוכנעתי מדברי הנאשמות כי עשו את כל אשר ניתן למניעת עבירות העישון, שכן אם עשו הכל, הרי בבואו של העד לא היה צריך להיות עשן במקום. ייתכן ופנו למעשן או למעשנים שיפסיקו וזאת לאחר תלונתו של העד. נראה לי כי במצב דברים זה, לא עשו הנאשמים את כל שניתן למניעת עבירות אלו.
גם אם אתן אמון בדברי הנאשמות כי לא חילקו מאפרות במקום, הרי שאין די בכך כדי למנוע את ביצוע העבירה שקבועה בסעיף 1 לחוק הקובע "לא יעשן אדם..." וכן לא שוכנעתי כי פיקחו ועשו את כל שניתן למניעת עבירות העישון במקום.
אני גם נותן אמון בדבריהן כי לאחר שפנה עד התביעה אליהן בקשר לעישון, התקשרו לעירייה, אך הדבר מוכיח כי אכן עישנו במקום. העבירו כבר נעברו עוד לפני הפנייה לעירייה. החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים מטיל על המחזיקים את חובת הפיקוח. אינני מקבל את הטענה כי קיים חוק אך לעניין הפיקוח לא אחראים המחזיקים. הפיקוח הוא על המחזיקים, החוק אינו עוסק באכיפה, החוק עוסק באחריות המחזיק של מקום ציבורי לעניין זה.
החוק לא עוסק באכיפה אלא עוסק במניעת עישון ובאחריות של מחזיק מקום ציבורי למנוע את העישון במקום שאותו הוא מחזיק. גם אם היו שלטים במקום ולא היו מאפרות ותחתיות הבירה לא סופקו על ידי בעל העסק כדי לשמש מאפרות, הרי שלדעתי הנאשמות לא עמדו בהוראות החוק ולא מנעו את העישון במקום הציבורי השייך להן.
הנאשמות לא הוכיחו לבית המשפט את טענתן כי פנו ללקוחות וביקשו להפסיק את העישון. טענה זו הושמעה אך היתה זו טענה בעלמא שכן לא הובאה כל ראייה לעניין זה.
לאור כל האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשמות בעבירה המיוחסת להן בכתב האישום.
ניתן היום כ"ה בטבת, תשס"ט (21 בינואר 2009) במעמד הצדדים
אשר גולדין, שופט
גזר דין
הנאשמות הורשעו כאמור בהכרעת הדין.
ב"כ המאשימה עתרה לקנס מרתיע ולהתחייבות מצד הנאשמות.
ב"כ הנאשמות ביקש להתחשב בטענות שהעלה היום באולם בית המשפט ולהקל בעונשן של הנאשמות.
שקלתי את טענות הצדדים. מצד אחד קיים החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים אשר תוקן ב-7.11.07. תיקון זה הוא במיוחד תיקון סעיף 4 לחוק קבע קנסות. גובה הקנסות נקבע בתיקון לחוק וזאת כדי למנוע עבירות מסוג זה ולהרתיע. גובה הקנסות בתיקון האמור גבוה לאין ערוך מהחוק המקורי משנת 1983. העלאת גובה הקנסות באה על מנת שהנושא יהווה הרתעה ממשית. נראה לי כי יש לתת את הדעת על כך על מנת שמעשה החקיקה לא יהא אות מתה בלבד.
יחד עם זאת, שמעתי בקשב רב גם את טיעוניו של ב"כ הנאשמות. לא מצאתי לנכון להטיל עליהן קנס סמלי בלבד, שכן לא יהא בכך כדי למלא אחר כוונת המחוקק.
אשר על כן, אני גוזר על הנאשמות את העונשים כדלקמן:
אני גוזר על הנאשמת 1 קנס בסך 20,000 ש"ח.
אני גוזר על כל אחת מהנאשמות 2 ו-3 קנס בסך 10,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתם.
הקנס ישולם בתוך 30 ימים מהיום.
הנאשמות 2 ו-3 יחתמו על התחייבות להמנע מעבירה דומה תוך שנתיים מהיום. ההתחייבות על סך של 20,000 ש"ח כל אחת.
היה והנאשמות לא יחתמו על ההתחייבות, יעצרו למשך 24 שעות.
זכות ערעור לבית משפט מחוזי בתוך 45 יום מהיום.
ניתן היום כ"ה בטבת, תשס"ט (21 בינואר 2009) במעמד הצדדים.
